המקאם הטורקי
במוזיקה הטורקית הקלאסית והעממית המקאם הוא שיטת סוגי המנגינה: מערכת כללים להלחנה ולביצוע שנותנת לכל מקאם את המרווחים שלו ואת הדרך שהמנגינה שלו עוברת. המקבילה שלו בזמן היא האוּסוּל (usul), המחזור הריתמי. העמוד הזה מקבץ את מה שהמקורות שלנו אומרים על המקאם כשיטה.
המקאמים הטורקיים במפת המקאמים ←
מקום לעצור בו
המילה מקאם פירושה מקום שבו עוצרים. הוא היסוד של המוזיקה הטורקית ושל המוזיקות שסביבה, וחשיבותו עולה על זו של האוסול: גם צורות שמושרות בחופשיות, בלי מחזור ריתמי, כמו קריאת הקוראן, המֶוְלִיד, הקריאה לתפילה והע׳זל, אינן יכולות לעמוד מחוץ לשיטת המקאם.1
לכל מקאם יש מרווחים משלו, הבנויים מסוגים (cinsler), והתפתחות מלודית משלו (seyir). יצירות קבועות (beste, şarkı, peşrev, âyin) ויצירות מאולתרות (gazel, taksim) הולכות כולן לפי סוג המנגינה של המקאם שלהן.2
מאֶדְוַאר למקאם
בימי הביניים המילה הייתה אֶדְוַאר, מחזורים: החיבורים שרטטו צלילים ומקצבים על מעגלים, ונקראו Kitâbü’l-Edvâr. צפי א־דין אל־אֻרְמַוִי (מת ב־1294) תיאר שנים־עשר דֶּוִיר, שישה אַוַאזֶה וארבעה שׁוּבֶּה, והיה הראשון שכתב שיטה של שבעה־עשר מרווחים, שמונה־עשר פֶּרְדֶה, באוקטבה. שנים־עשר שלו היו עשאק, נוא, בוסליכּ, ראסת, עראק, אצפהאן, זיראפכנד, בזרכּ, זנכולה, רהאוי, חסיני וחג׳אזי.1
השיטה שלו, שאומצה בידי עבד אל־קאדר אל־מראע׳י (מת ב־1435) ותלמידיו, נמשכה עם שינויים עד אמצע המאה התשע־עשרה. אחרי ימי הביניים נזנחו ההבחנות בין דֶּוִיר, אַוַאזֶה ושׁוּבֶּה, וכל סולם מלודי נקרא מקאם. בתחילת המאה העשרים הגדיר חוסיין סעדדין ארל את המקאם כאופי שנובע מהיחס של צלילי הסולם או המנגינה אל הדוּרַאק (durak) ואל הגוּצ׳לוּ (güçlü) שלהם; סוּפְחִי אֶזְגִי וראוף יֶקְטָא נתנו הגדרות משלהם, ו־TDV מוצא ששלושתן עדיין צריכות הסבר.1
חמישים ושלוש קומות באוקטבה
התאוריה הטורקית מחלקת את האוקטבה ל־53 קומות שוות; טון שלם הוא תשע מהן. למעשה משתמשים ב־24 מתוך ה־53, ולרובן יש שם משלהן: ראסת, דוגאה, סגאה, צ׳ארגאה, נוא, חסיני, עג׳ם, גרדאניה וכן הלאה, שם אחר בכל אוקטבה.2
הצעדים ביניהן נקראים לפי מספר הקומות שלהם: קוֹמָה (1), בַּקִיֶּה (4), קוּצ׳וּק מוּגֶ׳נֶּב (5), בּוּיוּק מוּגֶ׳נֶּב (8), טַנִינִי, הטון השלם (9), ואַרְטִיק אִיקִילִי, הסקונדה המוגדלת (12 או 13). כתב התווים של ארל–אזגי–אוזדילק מוסיף שישה סימני היתק לארבעה של המוזיקה המערבית; סימן שנראה כמו חצי הבמול הערבי מנמיך צליל בקומה אחת, לא ברבע טון. כך ראסת נכתב באותו אופן בשתי המסורות, אבל הטרצה של הראסת הטורקי היא טרצה גדולה טהורה, לא ניטרלית.2
דֶּרְטְלוּ ובֶּשְׁלִי
מקאם בנוי מטטרכורדים ופנטכורדים (dörtlü, beşli): תבניות של ארבעה או חמישה צלילים בדיוק, ולכל אחת סדר צעדים משלה. יש שישה טטרכורדים בסיסיים, ופנטכורד בכל אחד מן השמות, אותו טטרכורד עם טון שלם נוסף.1,2
השישה, והאחרים שוויקיפדיה הטורקית מונה בין התבניות שמהן בנויים מקאמים:2,3
- ששת הבסיסיים
- ג׳הארכאה جهاركاهבוסלכּ بوسلكכרד كردעשאק عشاقחג׳אז حجازראסת راست
- אחרים
- חסיני حسينيסיכא سيكاهצבא صباנכריז نكريزהזאם هزامפרחנאכּ فرحناك
דיזי וסֶיִיר
טטרכורד ופנטכורד, זה אחר זה, יוצרים דיזי (dizi) של שמונה צלילים. EKSD מתאר למשל את עשאק כטטרכורד עשאק במקומו, שאליו נוסף פנטכורד בוסליכּ על נוא.1,4
הסֶיִיר הוא הדרך בתוך הדיזי שבה נוצר מקאם, והוא משלושה סוגים: עולה (çıkıcı), מן הדוראק כלפי מעלה; יורד (inici), מן הדוראק הגבוה כלפי מטה; ויורד־עולה (inici-çıkıcı), מסביבת הגוצ׳לו לשני הכיוונים. מקאמים בעלי אותו דיזי נבדלים זה מזה בסייר שלהם: עשאק, ביאתי ואצפהאן; נוא וטאהר; חסיני ומחיר.1,2
דוראק, גוצ׳לו, יֶדֶן
שלושה צלילים מחזיקים מקאם. הדוראק, הטוניקה שלו, הוא הצליל הנמוך ביותר בדיזי שלו, וכל יצירה במקאם מסתיימת עליו. הגוצ׳לו, הדומיננטה שלו, הוא הצליל שבו הטטרכורד והפנטכורד נפגשים; הוא משמש טוניקה חולפת באמצע יצירה, ולעתים קרובות הוא הדרגה החמישית, אבל לעתים קרובות באותה מידה הרביעית ולפעמים השלישית. היֶדֶן, הצליל המוביל שלו, הוא בדרך כלל הצליל שלפני האחרון, והוא נפתר אל הדוראק.1,2
המוזיקה מסמנת את משפטיה בשלושה סוגים של קַרַאר, של קדנצה: טַם קראר, הסיום המלא של המקאם; יַרִים קראר, חצי סיום שאומר שעוד נותרו כמה מילים; ואַסְמָה קראר, עצירה קצרה על צליל אחר שמזכירה מקאם אחר בלי לעבור אליו. הדוֹנָנִים, סימני המפתח, כותב בתחילת החמשה את סימני ההיתק בקומות שבהם המקאם משתמש.1,3
פשוט, מועתק, מורכב
התאוריה של ארל–אזגי, זו שמלמדים כיום, ממיינת מקאמים לשלושה סוגים. מקאם פשוט (basit) אפשר לתאר בסולם של שמונה צלילים. מקאם מועתק (şed) הוא מקאם פשוט או מורכב שהועבר לדוראק אחר: נהאונד הוא בוסליכּ שהועבר לראסת, חג׳אז כאר הוא זירכולהלי חג׳אז שהועבר לראסת. מקאם מורכב (birleşik, mürekkep) מצרף כמה סולמות וסוגים, ורובם אי אפשר לתאר בשמונה צלילים.1,2,3
המאמר של TDV מוסיף שהחלוקה קלה ללימוד יותר משהיא מדויקת: גם מקאמים פשוטים עושים פניות קצרות לאחרים, ויש מקאמים מועתקים שרוכשים סוגים חדשים על הדוראק החדש שלהם, ולכן יש לקרוא אותה לצד הדעה שבמוזיקה הטורקית אין מקאם פשוט כלל. מקאמים גם קרובים זה לזה: בסולם של סוזנאכּ נמצאים הסולם של כארג׳ע׳אר על הדרגה השנייה שלו וזה של הזאם על השלישית.1
כמה מקאמים יש, תלוי במקור. TDV מונה כ־650 שהיו בשימוש לאורך ההיסטוריה, מחציתם ידועים מיצירות ששרדו, ו־100 עד 120 אופייניים כיום; ויקיפדיה הטורקית מונה 590 מזוהים, כ־150 בשימוש וכ־40 ברוב הרפרטואר; EKSD מתאר 100, מהם 20 פשוטים, 14 מועתקים ו־66 מורכבים.1,3,5
לא טונליות ולא מודוס
לטונליות ולמודוס של המערב יש משהו משותף עם המקאם, אבל אף אחד מהם אינו אומר מהו: למקאם אין שום קשר למז׳ור או למינור.1
קרוביו הם המקאם הערבי והאֶכוֹס של הפזמון הביזנטי, ורחוקים יותר המוּקַאם האויגורי והשַׁשְׁמַקַאם האוזבקי.2