המקאם העיראקי
בעיראק המילה מקאם אינה שם של מודוס בלבד אלא של יצירה מושרת שלמה: רצף של חלקים קבועים, בערבית קלאסית או בניב של בגדאד, שמוביל זמר שנקרא קארא (qāriʾ), הקורא, עם ההרכב הבגדאדי הקטן, הצ׳אלע׳י (chalghi). העמוד הזה מקבץ את מה שהמקורות שלנו אומרים עליו.
המקאמאת העיראקיים במפת המקאמים ←
יצירה, לא רק מודוס
בשאר העולם הערבי ובטורקיה המילה מקאם פירושה המודוס שעליו נשענות יצירות ואלתורים. בעיראק פירושה היצירה עצמה, משהו כמו הוַצְלה (wasla) הערבית או הפאסיל (fasıl) הטורקי. המקאם הבגדאדי מכיל כמאה מנגינות, וכל קארא קורא כל אחת מהן בדרכו.1
הזמר שלו נקרא קארא, הקורא, כמו קורא הקוראן, ולא מֻטְרִבּ או מֻע׳ַנִּי, זמר: המקאם נחווה כקריאה רוחנית יותר מאשר כשיר. מנגינותיו נשמעות בקריאה לתפילה ובקריאת הקוראן, וברנאר מוסאלי (Bernard Moussali) אינו מוצא בו גבול ברור בין הקודש לחול: הוא עובר במוזיקה הדתית של המוסלמים, היהודים והנוצרים בעיראק כאחד.1,2
יש מקאמאת שמושרים לשירה ערבית קלאסית, ביניהם ראסת ומנצורי; ואחרים לשיר עממי ולמַוַּאל הבגדאדי, כמו חדידי וחלילאוי. חמודי אלורדי מנה 41 מן הסוג הראשון ו־25 מן השני. השירים הם לעתים קרובות קלאסיים, של אלמתנבי או אבו נואס, והמקאם הושר גם בפרסית, בטורקית, בארמנית, בעברית, בטורקמנית ובארמית.1,3,4
עבאסי או עות׳מאני
מקורותיו אינם ידועים. יש שמייחסים אותו לח׳ליפות העבאסית, שנשלטה מבגדאד; אחרים סבורים שהגיע לעיראק עם התרבות העות׳מאנית במאה השש־עשרה. האשם אלרג׳ב טען בספרו מ־1961 שהמקאם כפי שהתפתח במאה העשרים אינו יורד מן העבאסים אלא מן המאה השש־עשרה, ושחיברו וסידרו אותו זמרים ומוזיקאים עיראקים והעבירו אותו מדור לדור.1,4
בעיראק העות׳מאנית הוא היה השיר האהוב היחיד של הקהל, לצד כמה שירים עיראקיים טהורים כמו העתאבה. שרו אותו בבתים ובבתי קפה, שבהם זמרים התחרו זה בזה, בכינוסי ד׳כר סופיים, במַוְלִד ובחתונות; ביצוע יכול היה להימשך תשע שעות. המקאמאת שלו באים ממקומות רבים, טורקיים, פרסיים, הודיים, ערביים וכורדיים, ורבים מהם הושרו פעם בפרסית ובטורקית כדי לרצות מושלים שלא ידעו ערבית: מילים מן השפות האלה נשארו בהם עד היום.1
ביתו הוא בגדאד ומוסול, והשתיים נבדלות בתחרירים שלהן, במיאנות ובסדר הקטעים: במוסול הקארא לוקח אחרי התחריר כל קטע שמוצא חן בעיניו, ואילו בבגדאד הוא שומר על הסדר המוכר בין הקוראים. בצפון, אצל הכורדים, יש מקאמאת שנושאים את שמות המקאמאת של בגדאד אבל שונים מהם במבנה.1
מתחריר עד תסלים
מקאם שלם בנוי מחמישה רכיבים. התחריר (taḥrīr) פותח אותו, לעתים קרובות במילים מחוץ לשיר, כמו «אמאן, אמאן» או «וילאה, וילאה», ומציג את רוח המקאם כולה. הקטע והאוצאל (qiṭaʿ, awṣāl), קטעים בעלי צורה קבועה, פונים לסולמות ולסוגים אחרים ותמיד חוזרים. הג׳לסה (jalsa) יורדת אל הצלילים הנמוכים בדרך קבועה, ומבשרת את המיאנה (miyāna), קריאה גבוהה בעלת צורה קבועה שחייבת לבוא אחריה. התסלים (taslīm) סוגר את המקאם, שוב במילים מחוץ לשיר.1
לכל מקאם יש הברות משלו לתחריר: «לילי, לילי» בסיכא, «יאר, יאר» בראסת, «אמאן, אמאן» בנוא, בהמאיון ובדשתי. וכל אחד צריך להיות מושר בגובה משלו: אם מגביהים את סיכא, כותב האשם אלרג׳ב, יש בידינו מקאם חדש, אוג׳. שני מקאמאת בעלי אותו מבנה מודלי יכולים לשאת שמות שונים כשהקצב או השיר שלהם שונים: בניגוד למקאם הטורקי, שמובחן במבנה שלו בלבד, למקאם העיראקי יכול להיות גם קצב משלו.3
מקאם סיכא, כפי שפרש אותו אמן הג׳וזה שעובי אבראהים ב־1972, מתנהל כך: תחריר בסיכא, מנצורי, מיאנה בבלבאן, חכימי, מח׳אלף כרכוכּ, ספיאן, תפליס, ג׳מאל, והתסלים חזרה בסיכא.3
חמש סוויטות
המקאמאת הושרו בפֻצוּל (fuṣūl), סוויטות, חמש במספר, כל אחת מערכת ידועה של מקאמאת שמושרים זה אחר זה ונקראת על שם הראשון: ביאת, חסיני, חג׳אז, ראסת ונוא. בין מקאם למקאם שר ההרכב בסתה (pasta), שיר קצר בקצב קבוע, כדי שהקארא ינוח; בין סוויטה לסוויטה נחו כולם. המוזיקולוג עבד אלוהאב בלאל מספר על סוויטה שישית, של סיכא.1,4,5
זה המחזור כפי שבוצע ונכתב במאה התשע־עשרה; רבים מן המקאמאת שבו הוחלפו אחר כך, ובעשורים האחרונים מעטים הזמרים ששמרו על חמש הסוויטות, ובחרו במקומן את המקאמאת שיכלו לשיר. הבסתה, מציין גן׳איצ׳י צוגה (Gen’ichi Tsuge), שואבת את שמה מן הבסטה (beste) הטורקית, שהיא עצמה מילה פרסית; בסופה קהל נלהב יכול להצטרף לשירה.3,5
שבעה מקאמאת עיקריים
לצורכי מעשה המקאם העיראקי מונה שבעה מודוסים עיקריים, לפי חמודי אלורדי; האחרים, כשישים מקאמאת ושמונים קטעים, נחשבים נגזרים מהם, אף שרבים משתמשים במודוסים שנמצאים במוזיקה של האזור שמסביב.3,5
- השבעה, לפי חמודי אלורדי (1964)
- ראסת راستביאת بياتסיכא سيكاهחג׳אז דיואן حجاز ديوانצבא صباעג׳ם עשיראן عجم عشيرانחסיני حسيني
הספירות שונות: האשם אלרג׳ב מעמיד את ג׳הארכאה במקום עג׳ם עשיראן ומונה כתשעים מודוסים משניים. ג׳לאל אלחנפי מצא שהזמרים המובילים של בגדאד בתחילת המאה העשרים הסכימו שיש רק שנים־עשר מקאמאת ועשרים וארבעה נגזרים; אבל כששאל אותם אילו הם השנים־עשר, נתנו לו תשובות שונות. כמה מקאמאת שרדו רק בשמם, ביניהם נהפת אלערב, זמזמי, אבו עטא, שושתרי וזיראפכנד.3,5
עם קצב ובלעדיו
יש מקאמאת שמושרים בלי קצב, כמו ביאת וחסיני; ואחרים עם קצב, כמו אבראהימי ונוא. כל קצב צמוד למקאמאת שלו: היגרכּ (yugrug) הולך עם ג׳בורי; הוחדה (waḥda) עם שרקי ואורפה; הג׳ורג׳ינה (jurjina) עם חלילאוי, באג׳לאן וראשדי; הסמאח עם מנצורי, נוא וסיכא בלבד; והוואלס עם ראסת בלבד, לפני המיאנה השלישית שלו.1
אונסק״ו, כשהכניסה את המקאם העיראקי לרשימת המורשת הבלתי מוחשית של האנושות ב־2008, כתבה שהוא שמר, כמעט בשלמותם, על הטכניקה הקולית המעוטרת שלו ועל אופיו האלתורי. ויקיפדיה הערבית אומרת את ההפך מן השני: אין בו אלתור חופשי, וחלקיו שומרים על צורות קבועות.1,4
הצ׳אלע׳י
את הקארא מלווה הצ׳אלע׳י אלבע׳דאדי: הסנטור, ציתר שמכים עליו; הג׳וזה, כינור בעל ארבעה מיתרים שגופו קליפת אגוז קוקוס; הדנבכּ, תוף גביע; הרק או הדף הזנג׳ארי, תוף מסגרת עם מצלתיים; ופעם גם תופי הנקארה, שנזנחו אחרי אמצע המאה העשרים. המילה צ׳אלע׳י טורקית, מ־«çalgı takımı», להקת כלים. לפעמים מוסיפים את העוד, הקאנון, הנאי והכינור, אבל כאורחים מאוחרים, לא כחלק ממנו.1,3,6
ההרכב פותח בפרלוד קצר, המקדמה אלדולאבי; אחר כך הקארא שר את התחריר בקצב חופשי, כדי לקבוע את המודוס ואת מצב הרוח ולחמם את קולו, וכלי המנגינה עונים לו במשפטים שנקראים מחאסבה (muhasiba).3
קולות ותקליטים
התקליטים הראשונים שמרו את קולותיהם של קוראים שנולדו במחצית השנייה של המאה התשע־עשרה, כמו ג׳מיל אלבע׳דאדי, רשיד אלקנדרג׳י ונג׳ם אלשיח׳לי; תקליטים של אחמד אלזידאן ואלמלא עת׳מאן אלמוצלי ישנים מכדי שאפשר יהיה להבין אותם. ב־1925 החל מחמד אלקבאנג׳י להקליט, ויסד דרך חדשה לשיר את המקאם ששלטה בטעם של זמנו ושל הבאים אחריו.1
בקונגרס קהיר למוזיקה ערבית ב־1932 הביאו אלקבאנג׳י ושישה נגנים את המקאם העיראקי, שעד אז לא היה מוכר מחוץ לארצו, אל העולם; הביצועים שלהם הוקלטו על תקליטי 78 סל״ד, הושמעו ברדיו העיראקי בשנות החמישים והוצאו מחדש בידי הספרייה הלאומית של צרפת ב־2014. אחריהם באו חסן ח׳יוכה, יוסף עמר, נאט׳ם אלע׳זאלי, זהור חסין, מאידה נזהת ורבים אחרים.1,3,4
לצד האואז הפרסי
גן׳איצ׳י צוגה, ששמע את המקאם בבגדאד ב־1972, מצא אותו קרוב ביותר לאואז הפרסי, למוע׳אם האזרי ולע׳זל הטורקי. רבים משמותיו הם שמות של גושה פרסיות ושל מקאמים טורקיים; יש שנמצאים רק בעיראק ובאיראן: מח׳אלף (מח׳אלף הפרסי), מנצורי, דשתי, אושאר (אפשארי), בח׳תיארי ומת׳נוי.3
החלקים מקבילים כמעט בדיוק: התחריר לדראמד הפרסי, המיאנה לאוג׳, התסלים לפרוד, והבסתה שבסוף לתצניף. צוגה מעמיד את מקאם סיכא לצד הגושה של הדסתגאה סהגאה וצ׳הארגאה: מנצורי ומח׳אלף נמצאים בשניהם.3