הנובה האנדלוסית
המוזיקה של אלאנדלוס, שהביאו לצפון אפריקה מי שעזבו את חצי האי האיברי, חיה שם בסוויטות שנקראות נובה (nawba), שכל אחת מהן נשלטת בידי מודוס אחד, טבע (ṭabʿ). מרוקו קוראת לה אלאלה, אלג׳יר הצנעה, תלמסאן הע׳רנאטי, קסנטינה ותוניס המאלוף. העמוד הזה מקבץ את מה שהמקורות שלנו אומרים עליה.
מוזיקה אחת, שמות רבים
המוזיקה האנדלוסית צמחה בחצי האי האיברי המוסלמי בין המאה התשיעית לחמש־עשרה והתפשטה ברחבי המגרב, בעיקר אחרי הרקונקיסטה. כל ארץ בצפון אפריקה מכירה לפחות סגנון אחד שלה. במרוקו הסגנון החילוני, הכלי, הוא אלאלה, והדתי, בלי כלים, אלסמאע ואלמדיח; באלג׳יריה יש שלושה, הע׳רנאטי של תלמסאן במערב, הצנעה של אלג׳יר והמאלוף של קסנטינה במזרח; בתוניסיה ובלוב זה המאלוף.1
על השם עצמו חלוקים. מחמד אלפאסי סבר ש«מוזיקה אנדלוסית» הוא מונח אירופי: העם קרא לה אלאלה, מוזיקת הכלים, כדי להבדיל אותה מן הסמאע, ואדריס אבן ג׳לון אלתוימי הוסיף שהשם השתרש רק תחת השלטון הקולוניאלי, ושלל מן המרוקאים את חלקם בנובה. «אנדלוסית» גבר בכל זאת.2
באלג׳יריה מוצא תאופיק בסתנג׳י (Taoufik Bestandji) שהמילה «אסכולה» אינה מדויקת: אלג׳יר, תלמסאן וקסנטינה אינן נבדלות במבנה, רק בגוון מקומי.3,4
מקורדובה לפאס
זריאב (מת ב־857), שנולד וגדל בעיראק, מוזיקאי החצר של עבד אלרחמן השני בקורדובה, נחשב לפעמים למייסד שלה: הוא קבע את סדר הביצוע, ממנגינות כבדות לקלות, שבהן נחתמים השירה והנגינה. אבן באג׳ה מסרגוסה (מת ב־1139), כותב אלתיפאשי, «מיזג את שירי הנוצרים בשירי המזרח, והמציא סגנון שאינו נמצא אלא באנדלוס». הוא חי כעשרים שנה בפאס כווזיר, ונחשב לראשון שהביא את המנגינות האנדלוסיות למרוקו.1,2
מוסלמים ויהודים ספרדים שנמלטו מפני הרקונקיסטה מקורדובה, סביליה, ולנסיה וגרנדה הביאו את המוזיקה דרומה, לא בלי שינויים, ומצאו שם קהילות אנדלוסיות שהגיעו לפניהם. אחרי נפילת גרנדה ב־1492 התמזג הסגנון שלה במרוקו בסגנון הוולנסיאני הוותיק; באלג׳יריה קיבלה מוזיקת המהגרים שירים, מקצבים ומודוסים מקומיים.1,2,5
שומריה היהודים
«במגרב», כותב חיים זעפרני, «המוסלמים והיהודים שמרו באדיקות על המוזיקה הספרדית־ערבית»; היהודים היו שומריה הנלהבים. עמיתו של זריאב בחצר עבד אלרחמן השני היה מנצור אליהודי, מנצור היהודי. רבים מן המוזיקאים האנדלוסיים החשובים בצפון אפריקה היו יהודים, וקהילות יהודי מרוקו בישראל שומרות מנגינות אנדלוסיות ואף טקסטים של שירים במוזיקה הדתית שלהן; התזמורת האנדלוסית הישראלית מנגנת את הרפרטואר יחד עם הפיוטים של יהודי ספרד.1
באלג׳יר הסכים שיח׳ מחמד צפנדג׳ה, יורש המסורת שבעל פה, אחרי שיחות ארוכות עם אדמונד נתן יפיל וז׳ול רואנה, שהמוזיקה תיכתב; מ־1899 עד 1902 תעתיקו השלושה 76 מנגינות. משנות העשרים הפיץ גל של אגודות מוזיקה יהודיות ומוסלמיות, בעקבות אלמוטרביה (1912), את מה שנקרא «המוזיקה האנדלוסית».4
הנובה
המילה פירושה תור: הנגן חיכה מאחורי וילון עד שאיש הווילון, הסתאר, אמר לו שהגיעה הנובה שלו, תורו לנגן לפני הח׳ליף. נובה היא סוויטה של קטעים כליים ומושרים על שירים, מושח בערבית קלאסית וזג׳ל בשפה המדוברת, שנושאיהם האהובים הם אהבה, טבע ויין, אף שיש שמתפללים לחסידות ולרחמים. טבע אחד שולט בה, ומודוסים משניים לצדו, והחלקים הריתמיים שלה, שכל אחד נקרא על שם המקצב שלו, הולכים ומאיצים.3,6
המסורת אומרת שהיו עשרים וארבע נובאת, אחת לכל שעה ביממה. אלג׳יריה שומרת שש־עשרה, שתים־עשרה שלמות וארבע חסרות; תוניסיה שלוש־עשרה; מרוקו אחת־עשרה, חלקן ביותר ממודוס אחד, עשרים ושישה מודוסים בסך הכל. כל אחת נועדה לשעה שלה ביום או בלילה: מחצות עד אחת הנובה שרה את יופיו של המין האנושי, מאחת עד שתיים את יופיו של הטבע.1,3,6
בהרכב העוד, כינורות, הרבאב, הנאי, הקאנון, הטמבורין ותוף הגביע, הדרבוכה; הנגנים משמשים גם מקהלה.6
הטבע
הטבע, ברבים טבוע (ṭubūʿ), הוא המודוס של המוזיקה האנדלוסית. הוא קובע לא רק את הסולם של נובה אלא גם את צורתה המלודית ואת הרגש שהיא מעוררת, כמו הראגה; הוא כמעט אינו עושה מודולציה, ולפעמים תוחם סולם פנטטוני. המוזיקה האמנותית של המגרב משתמשת בסולם דיאטוני בעיקרו, בלי מיקרו־מרווחים.7
ארבעת הטבוע העיקריים היו בתחילה מאיה, ד׳יל, זידאן ומזמום; ענפיהם מגיעים כיום ל־26 במרוקו ול־16 באלג׳יריה. המילה נמצאת לראשונה אצל לסאן אלדין אבן אלח׳טיב (1313–1374). המשפטן אלונשריסי (מת ב־1548) כתב שיר על 17 טבוע שהיו בשימוש במרוקו, ערוכים לפי ארבע הליחות של עץ הטבוע: ד׳יל עם המרה השחורה והאדמה, מזמום עם המרה והאש, מאיה עם הדם והאוויר, זידאן עם הליחה והמים.2,7
שם משותף אינו הבטחה לסולם משותף: רמל אלמאיה ורצד אינם בנויים באותו אופן בשלוש הארצות, סימן שהמודוסים פורשו מחדש בכל מסורת מקומית.3
מרוקו: אלאלה
האיסוף הראשון הידוע של הרפרטואר הוא של אלבועצאמי (מת בסביבות 1738), שסידר את השירים המושרים לפי הטבוע שלהם וקשר את הטבוע לטבעי האדם. האיסוף השולט הוא הכנאש של אלחאיכּ מתטואן, שנעשה בסוף המאה השמונה־עשרה: הוא קובע את אחת־עשרה הנובאת שעדיין שרים, את המודוסים שלהן, את סדר הקטעים ואת המבנה הפנימי של הפרקים.2,8
- אחת־עשרה הנובאת של אלאלה
- רמל אלמאיה رمل المايةאצבהאן إصبهانאלמאיה المايةרצד אלד׳יל رصد الذيلאלאסתהלאל الاستهلالאלרצד الرصدע׳ריבה אלחסין غريبة الحسينאלחג׳אז אלכביר الحجاز الكبيرאלחג׳אז אלמשרקי الحجاز المشرقيעראק אלעג׳ם عراق العجمאלעשאק العشاق
לנובה מרוקאית יש חמישה מיזאן, כל אחד במקצב משלו: בסיט, קאאם ונצף, בטאיחי, דרג׳ וקדאם; אלבועצאמי הכיר ארבעה מהם, עוד בלי הדרג׳. מן הכנאש של אלג׳אמעי (1885) כל מיזאן מתנהל בשלושה שלבים, אלמוסע, אלקנטרה ואלאנצראף. נובה שלמה נמשכת שש עד עשר שעות ולעולם אינה מושרת כולה בישיבה אחת; האנתולוגיה של אגודת חובבי המוזיקה האנדלוסית במרוקו מחזיקה יותר מ־132 שעות.1,2,8
אלג׳יריה: הצנעה
צנעה פירושה מעשה אומנות: מאסטרים של המוזיקה ושל מלאכות המדינה חלקו את מילותיהם, ובשתיהן המאסטר הוא צנאיעי. לנובה של אלג׳יר חמישה פרקים, מאיטי מאוד עד קליל מאוד, כל אחד נקרא על שם המקצב שלו: מצדר, בטאיחי, דרג׳, אנצראף וח׳לאץ.4
הנובה האלג׳ירית עשירה בגרסאות של פרק אחד: ברמל אלמאיה יש שמונה־עשרה גרסאות של המצדר בקסנטינה, עשר באלג׳יר ועשר בתלמסאן, ושל האנצראף עשרים ושמונה, שלושים ואחת וארבעים ואחת. רמל אלמאיה היא כנראה הנובה המנוגנת והאהובה ביותר.3
אלג׳יר מונה שישה־עשר טבוע: שבעה יסודיים, שכל אחד מוגדר באסתח׳באר משלו, פרלוד קולי וכלי לא מדוד, ותשעה נגזרים מהם. לכל אחד היה זמנו: רצד, מזמום וסיכא אחר הצהריים, רמל משש עד שמונה בערב, רמל אלמאיה משמונה עד עשר, חסין מעשר עד חצות, וכך לאורך הלילה עד מאיה, משלוש וחצי עד חמש.4
- אלמואל וענפיו
- אלמואל الموالאלד׳יל الذيلרצד אלד׳יל رصد الذيلאלמאיה الماية
- אלזידאן וענפיו
- אלזידאן الزيدانאלרמל الرملאלמג׳נבה المجنبة
- רמל אלמאיה וענפו
- רמל אלמאיה رمل المايةאלרצד الرصد
- אלעראק וענפיו
- אלעראק العراقאלחסין الحسينאלע׳ריב الغريبע׳ריבה אלחסין غريبة الحسين
- בפני עצמם
- אלג׳ארכאה الجاركاهאלסיכא السيكاهאלמזמום المزموم
תוניסיה: המאלוף
שלוש־עשרה הנובאת של תוניסיה סודרו, כך מסופר, בידי האציל בן המאה השמונה־עשרה מחמד אלרשיד, שמיוחסים לו גם עשרים ושבעה הקטעים הכליים שפותחים ומפרידים ביניהן. הן מחזור אחד בסדר אידאלי, וברול (barwal), שיר בנובה נוא, מונה את סדר שלושה־עשר המודוסים. לנובה התוניסאית שבעה פרקים, אחרי פתיחה חופשית, האסתפתאח: מצדר, אביאת, בטאיחי, ברול, דרג׳, ח׳פיף וח׳תם. ד׳יל, אצבעין, רצד אלד׳יל ואצבהאן הן המנוגנות ביותר.3,6